מאת: עו”ד שמואל סעדיה
הזכות לבחור והזכות להיבחר עומדות, ללא ספק, בבסיסה של הדמוקרטיה המערבית. ההשתתפות בבחירת הגופים אשר בידם הסמכות לקבוע את דפוס חייו של הפרט או להשפיע עליו השפעה ניכרת היא אחת מזכויות היסוד של האזרח בשיטה הדמוקרטית. יפה דרש המלומד אריאל בנדור, כי קיום סדיר של בחירות פתוחות וחופשיות הינו התנאי הבסיסי אשר בלעדיו, לפי תפיסתנו, אין משטר כלשהו רשאי לכנות עצמו דמוקרטיה.1
מעמדה של הזכות להיבחר נדון על־ידי השופט ח׳ כהן בעניין ירדת• 3׳ ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית:2
“הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת היא אחת מזכויות היסוד של האזרח, לא רק במדינת ישראל (סעיף 6 לחוק יסוד: המסת), כי אבו בכל מדינה נאורה (ר׳ סעיף 21 להצהרה האוניברסלית של האומות המאוחדות על זכויות האדם). פשיטא שזכות זו אינה יכולה להילקח או להיפגע מטעם השלטון, אלא בהתאם לחוק. וכך קובע סעיף 29(2) להצהרה האוניברסלית על זכויות האדם:
לא יוטלו מגבלות על זכויותיו וחרמותיו של אדם אלא בחוק, ורה במטרה להבטיח הכרתן ושמירתן של זכויות וחרויות הזולת ולספק את הדרישות הצודקות של המוסר והסדר הציבורי, ושלום הכלל בחברה דמוקרטית.
ואם כי הצהרה זו אינה בגדר משפט בינלאומי מחייב, על כל פנים קובעת היא סטנדרטים מינימליים להתנהגותן התחיקתית של מדינות דמוקרטיות; ובל ניפול אנחנו מסטנדרטים אלה”.
הנשיא שמגר כתוארו דאז בפרשת ניימן 3׳ יו״ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת־עשרה3 מרחיב נקודה זו באומרו:
“הזכויות הפוליטיות הן בין חירויות היסוד המכריעות והתשובות ביותר… הזכויות הפוליטיות העיקריות הן ארבע אלו: הזכות לבחור, הזכות להיבחר, הזכות להתכנס לאסיפה או להפגנה והזכות לפנות בעצומה””.
בהקשר זה משווה השופט שמגר, את הזכות להיבחר לזכות לבחור:
“הזכות לבחור והזכות להתאגד ברשימה אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע… הגבלתה של הזכות להיבחר מצמצמת לא רק את זכויותיו של מי שמבקש להיבחר אלא גם את זכויותיהם של הבוחרים המבקשים לבחור במועמד לפי העדפתם על יסוד זכות ליהנות באופן שווה עם אחרים ממה שמוקנה לבעלי זכות הבחירה לפי הוראותיו של תוק הבחירות. מבחינת הבוחר יש בהגבלת הזכות להיבחר גם צמצום עקיף של חירות הביטוי, שהרי נשללת ממנו על־ידי כך היכולת להתחבר יחד עם אחרים לשם קידום השקפותיו ודעותיו,
כפי שהמועמד המבוכר על־ידיו היה מציגן. מכאן הזהירות הרבה הנדרשת מבית־המשפט בבואו לבחון טיבן של ההגבלות כדי להבטיח שהן סבירות ובלתי־מפלות”4.
לדעת המחבר חשיבות מיוחדת נודעת לזכות לבחור ולהיבחר לאור העובדה שבארצנו כאשר הכנסת מחוקקת חוק יסוד, אין היא פועלת כ״רשות המחוקקת” של המדינה בלבד, כי אם גם כ״רשות מכוננת”.
לדברי הנשיא ברק במאמרו “המהפיכה החוקתית: זכויות יסוד מוגנות”4® סמכות זו של הכנסת באה לה מהאסיפה המכוננת אשר הוסמכה בהכרזת העצמאות לקבוע את חוקתה של המדינה. האסיפה המכוננת הפכה ל־״כנסת הראשונה”, וסמכויותיה של זו הועברו לכנסת השניה והשלישית, וממנה לכל כנסת שלאחריה.
לפיכך, אליבא ד׳ נשיא ברק, חובשת הכנסת שני כובעים: האחד, כובע של רשות מכוננת, והשני כובע של רשות מחוקקת.
כאשר היא מחוקקת ועל ראשה הכובע המכונן, הוא יצמיח חוקי יסוד המהווים חלק מחוקתה של המדינה ולעומת זאת כאשר היא מחוקקת ועל ראשה כובע המחוקק הרגיל – היא יוצרת חוקים רגילים.
עו”ד שמואל סעדיה: יצויין, כי גם דעתו של הנשיא (בדימוס) מ׳ שמגר כדעת השופט ברק ולדבריו, ארבעים־וחמש שנים אחרי החלמת ועדת הררי, אשר הטילה על ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת להכין הצעת חוקה למדינה ואחרי שהכנסת חוקקה במהלך השנים אחד־עשר חוקי יסוד בגדר הגשמת משימתה החוקית הנ״ל, הרי שאין להטיל ספק בסמכותה החקיקתית-חוקתית של הכנסת והטלת ספק חינה מתנגשת עם הפרשנות המשפטית הראויה של התפתחות חייה הפרלמנטרים של המדינה ושל המשפט שנולד במהלכם.
לדעת המחבר, הצדק עם גישה זו, שכן המחוקק, היינו הריבון העליון, הינו הכנסת והיא זו שמוסמכת לחוקק הן חקיקה חוקתית והן חקיקה רגילה.
מהאמור לעיל עולה, כי הזכות לבחור ולהיבחר חשובה שבעתיים, שכן אותם נבחרים לכנסת הם אשר מחוקקים ויחוקקו את חוקת מדינת ישראל ולא רק את חוקיה. על־כן חשוב במיוחד, כי לא תפגע הזכות לבחור ולהיבחר וכי אותם נבחרים ייבחרו בהליך דמוקרטי, תקין והוגן אשר ישקף נכונה את רצון העם ושאיפותיו על־מנת שחוקת המדינה תהא ברוח אותם רצונות.
קטע זה לקוח מתוך הספר “הזכות לבחור ולהיבחר” של עו”ד שמואל סעדיה.
