מאת: ד”ר עו”ד שמואל סעדיה.
נדון כעת בסעיף 7א עצמו. הסעיף קובע לאמר:
“רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
- שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי.
- שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה.
- הסתה לגזענות.
הסעיף, כפי שהתקבל, שונה מנוסחו בהצעת החוק, כפי שהונחה על שולחן הכנסת, וזאת בכמה נקודות מהותיות: ראשית, סעיף קטן (1) בהצעת החוק נוסח כך: שלילת קיומה של המדינה כאמור בהכרזה על הקמת מדינת ישראל”; שנית, הצעת החוק כללת חלופה נוספת בסעיף קטן (4), שהקנה לוועדת הבחירות המרכזית סמכות לפסול רשימה, אם יש במטרותיה במפורש או במשתמע “יסוד סביר להניח כי הרשימה תשמש מסווה למעשים בלתי חוקיים”; שלישית – הוספת התיבה “במעשיה” לרישא של הסעיף. השמטת סעיף קטן (4) להצעת החוק נומקה על ידי ח”ב א’ קולס, יו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית, בכך שהיא נועדה לצמצם את הסייגים למינימום.
פרופ’ רובינשטיין מציין כי סעיף קטן (4) הוא אכן רחב מאוד ופותח פתח לפסילה של רשימות, שהמחוקק לא התכוון אליהן בחוקקו את החוק. הסעיף נלקח מהצעת חוק המפלגות, תש”ם-1980, ונדון בו בהמשך, כשנעסוק בחוק המפלגות התשנ”ב-1992.
באשר לתיקון נוסחו של סעיף קטן (1): ברי כי הניסוח “קיומה של המדינה, כאמור בהכרזה על הקמת מדינת ישראל” הינו בעייתי, שהרי הובטחו במגילה חירויות שונות (כגון חופש דת וחופש מצפון), ולא סביר כי תישלל זכות המועמדות ממי שדוגל, במסגרת השיטה הדמוקרטית, בפגיעה בחופש הדת, למשל. בנוסחו של הסעיף, הבעייתי אף הוא, כפי שהתקבל, נדון להלן.
המבחן לפסילה
כאשר באים לבחון את זכותה של רשימה להיות מועמדת בבחירות לכנסת, יש לבדוק, לפי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, מה “יש במטרותיה או במעשיה”.
הסעיף אינו שולל את זכות המועמדות מרשימה אשר עשויה, על ידי השתתפותה בבחירות, להביא לפגיעה באחד מערכי היסוד של המדינה, אלא הבחינה מתרכזת במטרת הרשימה ובמעשיה כשלעצמם: די בכך שיש בהם אחד מן המאפיינים המפורטים בסעיף, על מנת שתקום חובת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את הרשימה. היינו – אין כאן מבחן הסתברותי זה או אחר – לא מבחן הוודאות הקרובה, אף לא מבחן האפשרות הסבירה, וודאי שלא מבחן הסכנה הברורה והמיידית.
למעשה, לשון הסעיף אינה מחייבת כלל ועיקר מבחן הסתברותי כלשהו. ועם זאת, כפי שנראה בהמשך, בהפעלת הסעיף הלכה למעשה, היו שסברו אחרת.
נציין, כי הסעיף מתייחס למטרותיה של הרשימה ולמעשיה, אך לא לאידיאולוגיה. היינו, אם רשימה מחזיקה באידיאולוגיה של שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, למשל, אך במטרותיה או במעשיה אין משום חתירה להשגתה, אין היא נופלת בגדר הסעיף.
ואכן, בדברי ההסבר להצעת החוק צוטטו דבריו של השופט זוסמן בע”ב ירדור, לפיהם: “רשות… מרשותיות המדינה אינה צריכה לשמש מכשיר בידי מי ששם לעצמו את חיסול המדינה כמטרה”. הישארות רעיון בגדר אידיאלי גרידא אינה עולה בקנה אחד עם שימוש בכנסת כמכשיר להשגתו. אף מן הדיון שנערך בכנסת עולה, כי לא היתה כוונה לפסול רשימה אך בשל האידיאולוגיה המופשטת שלה, וראה דבריו של שר המשפטים דאז, משה נסים, בהציגו את הצעת החוק:
“לא ראוי לתת זכות כניסה לכנסת למי שמבקשים להשתמש בבימת הכנסת להטפת איבה ושנאה כלפי בני לאום אחר”.
הביטוי “במפורש או במשתמע”, כפי הנראה,נועד למנוע מצב בו תימנע פסילת רשימה, אך מן הטעם, כי היא “התחכמה” בניסוח עמדותיה ומצעה, וראה דבריו של המלומד א’ בנדור:
“הדגש אינו עוד על דקויות הניסוח, אלא על אופיים הכולל של מטרתו הרשימה ומעשיה. אולם אופי זה, אף אם הוא משתמש ולא מפורש, צריך, כדי שיהיה וב להביא לפסילת הרשימה, להיות אקטיבי ואופרטיבי, ואין די בהשתמעות מן האידיאולוגיה המופשטת”.
קטע זה מובא מתוך הספר “בחירות – הזכות לבחור ולהיבחר” מאת ד”ר עו”ד שמואל סעדיה.
