מאת: ד”ר עו”ד שמואל סעדיה.
ראוי, כעת, שנתייחס באופן מפורט יותר ליחס קבוצות לא דמוקרטיות במדינה דמוקרטית. נבחן כיצד מתייחסים לקבוצות כאלו גם באוסטרליה, גרמניה וארצות הברית – וזאת על מנת לקבל מימד השוואתי ביחס למצב כפי שהוא בארץ. תיתכנה מספר גישות לקבוצות לא דמוקרטיות בחברה דמוקרטית:
- לנהוג בהן מתוך שוויון מלא עם הקבוצות האחרות.
- שוויון פורמלי תוך קביעת הגבלות שונות על השתתפותן בחיים הציבוריים.
- דיכוי קבוצות אלה והטלת אישור על פעילותן.
- בצד גישות אלה קיימת גם גישה המבחינה בין סוגים שונים של קבוצות לא דמוקרטיות. על פי גישה זו יש לפסול רק אותן קבוצות שמטרתן הפוליטית הגלויה איננה סתם לשנות את המסטר הקונסטיטוציוני של המדינה אלא לחתור תחת עצם קיומה. מקבוצה כזו יש לשלול את הזכות ליטול חלק באותו תהליך של גיבוש רצון העם, ואם יש ברצונה לקחת את השלטון לידיה – יהיה עליה לעשות זאת על דרך של מהפכה.
נבחן את הדרכים שבחרו לנקוט שיטות המשפט שציינו.
המשפט הגרמני
סעיף 21 לחוק יסוד מ-1949 קובע:
- המפלגות משתתפות ביצירת הרצון הפוליטי של העם. ייסודה של מפלגה חופשי. על תקנונה הפנימי להיות תואם עקרונות דמוקרטיים. על המפלגות למסור דינים וחשבונות פומביים על מקור האמצעים שבידיהן.
- מפלגות אשר לפי מטרתן או לפי התנהגות שוחריהן, מתכוונות להגביל סדרי היסוד של דמוקרטיה חופשית או לסכן קיומה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, הן מנוגדות לחוקה. בשאלת הניגוד לחוקה מכריע בית המשפט הקונסטיטוציוני.
- פרטים ייקבעו בחוקים פדרלים.
בחוק היסוד נעשה שימוש כדי לפסול שתי מפלגות: המפלגה הסוציאליסטית-אימפריאלית (הוקמה ב-1949 כהמשכה של המפלגה הנאצית) נפסלה ב-1952, והמפלגה הקומוניסטית נפסלה ב-1956.
נגד המפלגה הסוציאליסטית-אימפריאלית נטען, שמטרתה לפגוע בסדרי היסוד של דמוקרטיה חופשית.
בית המשפט דחה את טענת המפלגה, שאין בסיס להוצאתה אל מחוץ לחוק, כל עוד היא מוכנה להתמודד על דעת הקהל באופן דמוקרטי ולהמתין עד שתזכה לתמיכה ציבורית מספקת. בית המשפט הגדיר “סדרי יסודי של דמוקרטיה חופשית” ככוללים, לכל הפחות, יחס של כבוד מצד המפלגה לזכויותיו של כל פרט במדינה לחיים ולהתפתחות חופשית, לעקרון הפרדת הרשויות, לאחריות מיניסטאריאלית, לעקרון שלטון החוק, לאי-תלות הרשות השופטת, לעקרון ריבוי המפלגות, לשוויון הזדמנויות לכל המפלגות, לרבות הזכות להתפתחות חוקתית מותרת ולקיום אופוזיציה.
המפלגה הקומוניסטית טענה כנגד הסעיף, כי הוא עצמו בלתי חוקתי, היות והוא עומד בסתירה לרעיון איחודה של גרמניה, שאף הוא מוצא את ביטויו בחוק היסוד, וכך הוא עומד בסתירה לזכויות לחופש ביטוי וחופש התאגדות, שזכו להכרה בסעיפים אחרים של חוק היסוד. בית המשפט דחה, לאחר דיון בן ארבע שנים, אף טענה זו.
בית המשפט קבע, כי כאשר מפלגה אינה מכירה בחירותו של הפרט מול המדינה, המדינה הדמוקרטית החופשית אינה יכולה להישאר אדישה כלפיה, באשר היא מצווה להגן על כבוד האדם. נפסק כי זהו ביטוי לדמוקרטיה לוחמת, שמטרתה היא למנוע חתירה, במסווה של פעילות פרלמנטרית לגיטימית, תחת סדרי הדמוקרטיה החופשית, על ידי אלמנטים בלתי דמוקרטים: יש כאן אמצעי מניעה להתגוננות, ולא סנקציה על מעשים שכבר נעשו.
ההחלטה באילו מקרים לפתוח בהליכים נגד מפלגה, בטענה שיש לפסול אותה על פי חוק היסוד מסורה בחוק הפדרלי לרשות המבצעת, כעניין שבמדיניות.
יצויין עוד, כי בעוד שנפסלו המפלגות ולא ניתן עוד להתאגד במסגרתן, לא מפגע חופש הביטוי של הדוגלים בדרכן של המפלגות.
כפי שראינו, המשפט הגרמני מכיר בצורך לפסול מפלגות על מסך מטרותיהן בלבד. בכך יש דמיון רב לסעיף 7א’ לחוק יסוד: הכנסת, אם כי האחרון עוסק ברשימות ולא במפלגות. בהגבלה הישראלית על רישום מפלגות נדון כשנעסוק בסעיף 5 לחוק המפלגות, התשנ”ב 1992.
קטע זה מובא מתוך “בחירות – הזכות לבחור ולהיבחר” מאת ד”ר עו”ד שמואל סעדיה.
